הסיפור שלנו:

​

רוב חיי חלמתי בסתר ליבי להיות על במה,לשיר,לשחק.אמרתי לעצמי שבגלגול הזה כבר לא יהיה.

אמרתי לעצמי אין לי כישרון ואני פוחדת מקהל.ויתרתי על החלום.

בפועל חייתי את החיים שלי בתחושה שאני שקופה,בילתי נראית.

יום אחד קיבלתי עיצה ממטפלת ללכת לחוג דרמה.הייתי כבר בת 33 עם שני ילדים בבית ועבודה מ9-17.לשמחתי החלטתי לנסות.

מאז עברו 13 שנה,החלום הפך למציאות בהרבה דרכים בהתחלה כתחביב,אח''כ כדרך חיים ותעסוקה קבועה.למדתי לקבל עצמי יותר כמו שאני, לתת לקולות של הביקורת העצמית פחות מקום , לאלתר ,לבטא עצמי ביצירתיות בכל מיני מצבים-מה שהחיים מזמנים .למדתי להראות את עצמי בהרבה דרכים ולהרגיש הכי לא שקופה,הכי נראית וזוהרת בלהיות אני.אני ממשיכה ללמוד כל יום.

חלק גדול מזה התאפשר בזכות תיאטרון הפלייבק.ההתנסות החוויתית בתחום זה עזרה לי למצוא את הקול שלי, לבד ולצד עוד שחקנים ,עזרה לי ללמוד לבטא ולעבוד ביצירתיות עם כל מצב שמתרחש.לעיתים מאתגר יותר ולעיתים פחות.ביחסים האישיים שלי בבית,עם חברים,בעבודה ,בקופת חולים...בכל מקום

בהמשך , עם הלמידה החדשה והיצירתיות ששגשגה באוירה הפחות ביקורתית שנוצרה----גיליתי מחדש כשרונות נוספים ונשכחים מילדות-כתיבה,שירה,נגינה,ציור,תנועה....בליבי אני יודעת שכשרונות אלה מצויים בכולנו באופן טבעי לפחות בשנות הילדות.רוב הילדים שפגשתי פתוחים לכל אלה.עם השנים בעקבות תגובות שונות מבחוץ(גננת,ילדים אחרים,ההורים) אנחנו הולכים ונסגרים ומתכווצים.

היום אני לומדת יותר ויותר לבטא עצמי בדרכים הולכות ומתרבות.ואחת הדרכים המרכזיות בחיי היא לעזור לעוד אנשים לשחרר את היצירתיות שלהם לחופשי.בכל התחומים,בבית ובעבודה,עם הילדים ועם חברי הצוות במשרד.